הפליה בין שווים או בין שונים, האם היא תקינה בדיני המיסים. האם שוויון הוא מושג שתקף רק לזכויות אדם או האם ניתן להשליך אותו על דינים נוספים. האם ביהמ"ש יתערב בכל בקשה שתטען לחוסר סבירות קיצוני, על איזה בסיס השוואה ומה זה בכלל חוסר סבירות קיצוני.
שוויון, זכות שלכאורה נראית לנו בסיסית מאין כמוה אינה מעוגנת דה יורה. אולם דה פקטו בית המשפט משתמש בה במקרים רבים כאשר הוא מגיע לבצע איזון כזה או אחר מול זכויות הנוגעות לכבוד האדם, חופש הביטוי וכיוצ"ב. אך האם בית המשפט מתייחס לשיווין בדיני מס? כאשר ישנו חוסר שיווין בין חיוב של אזור פלוני לאזור אלמוני ברשות מקומית. מענה לכך ניתן בעניין שטראוס במטה אשר. בית המשפט אמר שהוא יתערב רק במקרים של אי סבירות קיצונית בלבד.
אי סבירות קיצונית היא בדרך כלל מצב בו רשות פלונית גובה תעריף הגבוה בהרבה מתעריף שבו רשויות אלמוניות באותו אשכול כלכלי גובות בגין אותו נכס בדיוק. ההבדלים מיוחסים באחוזים ולא בסכומים וזאת על מנת לנטרל השפעות של גורמים חיצוניים. אולם במקרים רבים לא מספיק גודל הפער בלבד ונדרש ניתוח של בסיס ההחלטה על הפער. כלומר צריך לתור אחר ההחלטה להבדיל בין האזורים, לבדוק את הנימוקים להחלטה הזאת ולקבוע האם נימוקים אלו סבירים.
במקרה שטראוס, מועצה אזורית מטה אשר הסתמכה על חוות דעתו של שמאי. חוות הדעת ניתנה בשנת 2001, קבעה שישנם הבדלים של כ 250% בין שווי הקרקע התעשייתית של אזורים בתוך הישוב ומחוצה לו. כמו כן קבע השמאי כי המפעלים התעשייתיים בתוך שטחה של מטה אשר ייגועו ולא יעמדו במבחן הזמן. כלומר בעת עריכת חוות הדעת היה למועצה אזורית יסוד סביר להניח שאכן קיימת וראויה שתהייה קיימת הבדלה בין שני האזורים. בית המשפט נתן הצדקה להבחנה בין האזורים בשנת 2001 בהתבסס על חוות הדעת. כלומר מבחינת בית המשפט, כאשר ישנם הבדלים של שטחים מדובר בהבחנה בין שונים ולא הפליה בין שווים. ולכן בסיס החלטת המועצה האזורית היה מוצדק.
המועצה האזורית המשיכה בהבדלה בין אזורים וכך גם בגבייה של תעריף הגבוה ב50% בשטחים מחוץ לישוב לעומת שטחים בתוך הישוב במשך כל השנים. עד אשר המקרה שטראוס, אשר הגישה בשנת 2010 חוות דעת נגדית של שמאי. לפי חוות דעת העדכנית, ניתן היה לראות כי אותם מפעלים, אשר נמצאים בשטחי הישוב, שרדו והוכיחו את עצמם במבחן הזמן. הוכח שבחוות הדעת משנת 2001 הייתה הסתייגות אשר העמידה אותה תלוי בשינויים עתידיים. דבר נוסף כי הוכח בחוות הדעת העדכנית שחוות הדעת לא הייתה מבוססת על מסד נתונים ראוי.
בית המשפט קבע כי על המועצה האזורית לבטל את הסיווגים השונים זאת כיוון שאין זה סביר לבצע הבחנה בין השטחים. בית המשפט קבע שאולי ההבחנה הייתה ראויה פעם אך לא עוד. כרגע המועצה אזורית מבצעת אפליה אסורה שעולה עד כדי חוסר סבירות תעריף קיצוני. יתרה מכך נזף בית המשפט בכך שהמועצה נתנה משקל בלתי סביר באופן קיצוני לחוות דעת שמאי משנת 2001.
לסיכום, נראה שכאשר ישנו בסיס מוצדק להבחנה בין שטחים מסוימים ברשות פלונית, ביהמ"ש יטה לא להתערב. אולם במידה והנישום יוכיח חוסר סבירות קיצוני, בהחלטתה של אותה רשות פלונית, להבדיל בין אזורים שונים תחת שיפוטה ולגבות תעריפים גבוהים יותר בחלקם, ביהמ"ש יתערב ואף יפסול את התעריף.
