תאריך: 3.1.2012 מאת: מארק פיסחוב, כלכלן (חשבונאות)
רשויות מקומיות רבות בארץ נוהגות לפנות לבתי עסק, בבקשה להעברתם לתחומן המוניציפאלי, על מנת להביא לצמיחה כלכלית ומסחרית בתחום שיפוטן. לשם כך, נותנות אותן הרשויות "הנחות" לעסקים שהחליטו לעבור לתחומן, הבאות לידי ביטוי בארנונה מופחתת.
כך עשתה גם עיריית פתח-תקווה, בשנת 2004, כאשר ניסתה למשוך לתחומה את מרכז פעילותן של חברת רבות, ובהן ישיר איי די איי חברה לביטוח. חברת ישיר איי די איי פעלה עד אז בתחומה המוניציפאלי של עיריית תל-אביב, ונענתה לקריאת עיריית פתח-תקווה, לעבור לתחומה, לאחר שהאחרונה הבטיחה לה הנחה של 60 אחוזים בחשבון הארנונה. לפי ההבטחה, ההנחה הייתה אמורה להשתרע על פני שלוש שנים, כך שבכל שנה תקבל החברה הפחתה של 20% מסך החשבון. על ההסכמה המדוברת בין העירייה לחברה בפברואר 2004 יצא מכתב סיכום פגישה מידי מנהל אגף השומה והארנונה בעירייה באותה התקופה.
במהלך אפריל 2006, העתיקה החברה את מרכז פעילותה לפתח-תקווה, אולם ההבטחה לא מומשה ולא ניתנה לה כל הנחה בארנונה. מסתבר שבתקופה שבין החתימה על ההסכם לבין המעבר בפועל, מונה מנהל אגף שומה וארנונה חדש בעירייה. העירייה, לאחר חילופי בעלי התפקידים, הודיעה כי ההסכם נחתם תוך חריגה מסמכות ואין הוא עומד בדרישה הצורנית אשר מציב סעיף 203 לפקודת העיריות.
בעניין הדרישה הצורית, פסק ביהמ"ש המחוזי בעתירה הראשונה כי שי מקום "לרכך" את תוצאות הפרת הדרישה הצורנית לאור חוסר תום ליבה של העירייה. אולם בערעור לביהמ"ש העליון, נקבע כי כאשר מדובר בחוזה שאינו מקיים את הדרישה הצורנית של סעיף 203 אינו מקיים את דרישת החוק, ועל-כן הוא בלתי חוקי.
באשר לטענת החריגה מסמכות, קבע ביהמ"ש העליון כי, בהתאם לחוקי ההקפאה, רשאית רשות מקומית, במקרים מסוימים, לסטות מן הכללים הרגילים בלבד שהיא משיגה לשם כך אישור כפול – הן משר הפנים והן משר האוצר. במקרה המדובר, אכן פנתה העירייה לשר הפנים ולשר האוצר, לשם קבלת האישור הכפול, אולם אישור זה מעולם לא ניתן.
שתי טענות אלו, מלמדות כי על ההסכם המדובר חלים שני משטרים; בהיותו של החוזה חוזה מנהלי, חלים עליו הן דיני החוזים וחל עליו הן המשפט המנהלי הציבורי. עובדה אשר הובילה את ביהמ"ש העליון למסקנה לפיה מדובר בחוזה בלתי חוקי אשר דינו להתבטל וקבלת ערעורה של עיריית פתח-תקווה.
מסקנה זו של ביהמ"ש הביאה לתוצאה הבאה: החברה השקיעה כסף רב בהעתקת מרכז פעילותה משטח תל אביב לשטח פתח-תקווה, תוך הסתמכות על הפחתה משמעותית בתעריף הארנונה שלה, ונותרה עם מבנים חדשים במיקום חדש, ותעריף ארנונה ישן. נשאלת השאלה: האם הייתה מעתיקה החברה את לב פעילותה מתל אביב לפתח תקווה, אלמלא הייתה מבטיחה לה עיריית פתח-תקווה את ההנחה המשמעותית בארנונה. לטעמי, הסבירות לכך היא קלושה ביותר. החברה העתיקה עצמה למקום חדש, פעולה אשר הייתה כרוכה בעלויות כבדות, לא סתם. היא הסתמכה על ההסכם עם העירייה ונותרה כאשר חצי תאוותה בידה, ויותר מכך, עם הרבה פחות כסף בקופה.
תוצאה זו, אליה הגיע ביהמ"ש, לא רק שהביאה לפגיעה קשה באינטרס ההסתמכות של החברה, אלא פגעה קשות בתכלית לשמה נקראה מלכתחילה החברה להעביר את פעילותה, והיא – פיתוח מסחרי וכלכלי של אזור התעשייה בפתח-תקווה. חברות נוספות, אשר נקראות להעתיק את פעילותן לאזור זה בהבטחות להנחה בארנונה, עשויות לסרב בתוקף, בעודן מאמינות כי אלו הן הבטחות שווא. כל זאת מוביל למסקנה הבלתי נמנעת, כי אולי אכן נעשה צדק משפטי, אולם מה שביהמ"ש לא לקח בחשבון למעשה את הצדק המסחרי-כלכלי.
החברה מתמחה בהפחתת ארנונה, אגרות והיטלי פיתוח, אגרות והיטלים עירוניים
